אראונד אנפורנה - 2012

כבר חודש שאני בארץ. כבר חודש לא מפסיקים לשאול אותי איך היה. מה אגיד לכם, אני ממש לא מצליחה להגדיר את זה במילה אחת. "מדהים"- נלהב מידי ,"כיף"-פשטני מידי. "מהמם"? ממ זאת לא אני. ההגדרה היא ממש לא חד משמעית : יפה, קשה, מלהיב, מאתגר, משחרר, מכניס לפרופורציות. כנראה שאוכל לסכם את זה במילה "טוב" שמצד אחד לא אומרת כלום ומצד שני כוללת בתוכה את כל שמות התואר הקודמים שכתבתי .

מכאן ברור שתהליך כתיבת הפוסט הזה לא פשוט בכלל-
קשה לתאר את החוויה מדהימה שעברתי במילים, לתמצת את מהות הטיול לכמה שורות כתובות . כל כך הרבה רגשות מעורבים: שמחה, פחד, קושי פיזי והתפלאות מיופי .
קשה גם לבחור כמה תמונות מאלפי התמונות שצולמו, כאשר עם כל תמונה בא זיכרון או סיפור אחר.
לא משנה כמה ארשום זה לא יספיק לי, אך אם אכתוב יותר מידי כנראה שזה ישעמם אתכם. לכן, בחרתי לתאר בקיצור רב את גולת הכותרת של הטיול שלנו - הטרק - אראונד אנפורנה - אחד הטרקים הכי יפים בעולם, ולהעלות מקבץ תמונות נבחרות. מי שמעוניין ביותר תמונות מוזמן לאלבום המורחב של הטיול.

מתחילים...
המסלול הקלאסי שעובר בשמורת אנפורנה כולל 18- 20 יום: זהו טרק מעגלי שעובר בין כפרים קטנים וציוריים המצויים  על רכסי שמורת אנפורנה, בין הרים ולצד נהר, כאשר הדרך מגיעה בשיאה לגובה 5416 מטר במעבר פאס. בשנים אחרונות קיימת סלילת כביש (טוב לא ממש כביש יותר נכון דרך עפר קצת יותר רחבה), כך שישנם כבר כפרים אליהם ניתן להגיע ברכבים או אוטובוס. בגלל זה הטרק התקצר ל- 13 יום כי אנשים בוחרים אחרי מעבר הפאס להמשיך את הדרך על הגלגלים . גם אנחנו (לצערי ) חתכנו את השליש האחרון של הטרק מפאת חוסר זמן וחוסר כוחות (לחלקינו).

ההרכב כלל: את הורי האמיצים, חברי הסבלני ואני הנסחבת... 

יום 1 - 15.9.2012
קטמנדו - בסי סהר (Besi Sahar) - בולבלה  (Bhulbhule - 840m) - אוטובוס
את מסענו המפותל התחלנו בשש שלושים בבוקר, אחרי ליל נדודים וסידורים במלון FAMILY HOME בתאמל, קטמנדו. להפתעתנו , בהגיענו בזמן לסוויסה (סוכנות תיירות מקומית אשר מתמחה בישראלים), באמת היו שם עוד ישראלים- וכמה! נראה היה שעם ישראל החליט לעשות יציאת חגים המונית, ובאותו היום ממש יצאו 3 וואנים מלאים ישראלים לטרק אנאפורנה. בדרך כלל הייתי חושבת שכמות הישראלים מוזגמת בטירוף וה"קיבוץ" הנודד הזה מעצבן ומעיק, אבל עם הזמן הודיתי בכך שדי נהנתי מהנוכחות של אנשים שמבינים אותי בלי שאצטרך לשבור שיניים. בנוסף, העדר הזה גרם לנו להתקדם מהר "כמו כל הצעירים".

נסיעתנו הראשונה לא היתה פשוטה - כמו כל נסיעה בנפאל. מצד שני, היה אפשר לראות כל כך כך הרבה דברים במהלכה. רק מעבר לחלון של האוטובוס אפשר לראות את החיים הנפאלים האמיתיים - אנשים שלא נחשפו לתיירים ולתרבותינו המערבית. המפגש בינינו לבינם לא תמיד פשוט: מצד אחד הם מאוד נחמדים ישרים וצנועים, מצד שני לפעמים ההרגשה שרואים אותך בתור ארנק מהלך בלי יכולת באמת לשנות את המציאות שלהם. המבט הישיר שלהם לעיתים גורם מחשבה על עושר ואושר יחסי. אי אפשר להבין מי יותר מאושר...(נתי לא מסכים איתי כי לדעתו אנחנו יותר מאושרים ואין בכלל מה לחשוב על כך).

לאור השעה המאוחרת בה הגענו לבולבולה והטפטוף שכבר החל, נשארנו לישון "במלון פארג'ון" (HOTEL ARJUN), שהזכיר לנו את הימים הישנים והטובים של הצבא, עם מדרגות תלולות ברמת סכנת נפשות. צעד אחד לא נכון ואתה בתוך הנהר הגועש. לכל אחד מאיתנו היתה התמוטטות נפשית קטנה כאן, שלמזלינו קרתה ביום הראשון, ובזה נגמר, אין דרך חזרה. זה לא קרה שוב בהמשך- כי כבר לא היה כוח לדרמות.

יום 2 - 16.9.2012
בולבלה (Bhulbhule - 840m) - סיאנגה (Sange)

מאוששים (לא באמת), קמנו משנת הלילה והצצנו החוצה- אפור וגשום, כצפוי בתחזית. טוב, חיכינו, התלבטנו, כמעט והתפתינו לקחת ג'יפ הלאה לסיאנגה, אבל לחץ העדר הישראלי היוצא בעוז לגשם הכריע אותנו- החלטנו ללכת!

היום היה באמת גשום, עם כמה עליות וירידות חלקלקות ועליה קשה, אבל בסך הכל שמחנו על הבחירה ללכת- זה נתן לנו הרגשה לגבי מה שמצפה לנו, והתחיל את התהליך של להכניס אותנו לכושר. דיוואס הפורטר הוביל אותנו למסלול קל יותר על גדת הנהר השניה, ממנו יכולנו לראות את החבר'ה עולים ויורדים את הגבעה המיותרת שצד השני :-). אכלנו דאל באט בצהריים, בפעם הראשונה ולרובינו האחרונה בטרק. מחלון המסעדה ראינו שיירת חמורים חוצה גשר למטה.

הגסט האוס בסאנגה היה נחמד בהרבה מזה שבבולבולה, עם חדר אוכל נעים בו ההורים התעקשו לחגוג את ראש השנה. נו טוב, תפוחים ודבש לא חסר בטרק הזה.

יום 3 - 17.9.2012
סיאנגה (Sange - 1100m) - טאל (Tal - 1700m).
קשה ורטובה הייתה הדרך לטאל, יום ארוך שהתחיל ביציאה מוקדמת בבוקר ונגמר בארבע אחר הצהריים. כל היום ירד גשם והיה אפור, מה שהפך את השביל בו עלינו לנחל לא קטן. חוויה מענינת, שאחריה המילים "הליכה בנחל" מעלות לי אסוציאציות שונות לחלוטין מהג'ילבון. העליה לטאל התנהלה מעמוד חשמל אחד לשני, כשכל אחד מהם הפך  בתורו להפסקת התנשפות והוצאת קיטור. בתום הטיפוס המפרך, התגלה לנו טאל היפיפה, על גדת הנהר וליד שרטון ענק בצורת חצי סהר.

טאל זה כפר מאוד ציורי שזכור לי עוד מהטיול הראשון לפני 12 שנה - הכפר שונה מכל הכפרים האחרים כי הוא נמצא ליד מפל ולגדת הנהר. הפורטר הפעם בחר לנו מלון בשם " father&son". מה שקורה באמת זה שמנהלות אותו 4 בנות בכל מיני גילאים, אחת מהן ממש מערבית בלבוש ובאנגלית. הבית נראה כמו בית ברבי וורד - ירוק. כל דבר בו היה צבוע בגווני וורוד- ירוק וכל החפצים שלוקטו אליו היו בצבעים מותאמים. מי היה מאמין שגם במקום כזה יש מישהו שעושה "החלטות עיצוביות", כנראה שזה המגע של בנות + חשיפה לטלויזיה מודרנית. 

יום 4 - 18.9.2012

טאל (Tal - 1700m) - דנקיו (Danaqyu - 2200m)
מים. קשה לישראלי לקלוט את כמויות המים שזורמות בכל מקום לאורך הדרך. החל ממפלים קטנים המשתרכים כסרט כסוף על צידי ההר, עבור בנחלים קטנים שעוברים על השביל וכלה בבריכות שנקוו על השביל וצריך לחלוץ נעליים ולדשדש דרכן. השיא היה ביציאה מטאל- המפל המפתיע הזה פשוט החליט לשטוף יסודית את השביל, וכתוצאה נאלצנו לרדת למעקף תלול סביבו. אבל המפלון השפריץ עלינו מלמעלה כך שכולנו יצאנו רטובים. חשבנו שהגרוע ביותר מאחורינו עד שהגענו למפולת בוץ שחסמה את המעבר. לשמחתנו, היו שם עובדי שמורה עם מכשירי קשר שניסו לשחזר את השביל ע"י הנחת בולי עץ ואבנים. המעבר היה מפחיד מאוד לחלקינו. צעד אחד לא נכון ואפשר להחליק לתוך תהום, או אף רע מזה- לדרוך בבוץ עד הברך. כל איתני הטבע איתגרו אותנו, אך המשכנו ללכת אפילו עם רגליים רועדות מפחד וספוגות מים (למרות שהנעליים עמדו די יפה באתגרים).

הגענו לדנקיו ונהננו מהרביצה הרגועה בחדר האוכל של Hotel Royal Mountain "היוקרתי" שהיו בו מים חמים ואפילו אסלה צמודה לחדר - שיא הציוויליזציה. המלון היה מחולק לשני חצאים משני צידי הרחוב הראשי של הכפר, וכך זכינו לראות את כל העוברים והשבים בדרך.

בעלת בית הקטנה מנעימה את זמנינו

יום 5 - 19.9.2012
דנקיו (Danaqyu - 2200m) - צ'אמה (Chame - 2710m)
הדרך מתפתלת ומטפסת לגבהים חדשים, ומזג האוויר השתפר מאוד. לא עוד גשם. אפילו השמש מציצה בין עננים. הפסגות המושלגות התגלו לנו במלוא הדרן. בהתחלה הייתה עליה די קשה (לאינה) בג'ונגל טרופי מדהים עד שהגענו לעצירת צהריים.

אחרי ארוחת צהרים קבוצתית (עם כל החברים החדשים שלנו) הדרך נעשתה יותר מישורית,  ועברה דרך שדות תירס ובוסתנים של תפוחים. לבסוף, הגענו לעיר צ'אמה- עיירה די גדולה ומאוד ידידותית עם מלא חנויות קטנות, מאפיה, בסיס צבאי קטן, מרכז משטרה ואפילו מגרש כדור יד. כל כך גדולה היא צ'אמה, שאפילו סניף של התנועה המאואיסטית יש בה, עם חרמש ומגל על הקיר - מה שהרגיז מאוד את נתי (מבחינתו זה כמו צלב קרס). בסוף העיירה ישנו מעיין חם קטנטן. אנחנו עצרנו במלון Hotel Kang-La Inn המקסים - 10 דקות הליכה מהעיר עצמה. נקי, מסודר ובעלת בית חייכנית מאוד.
המלון היה מעט רחוק מהכפר, אך זה התגלה כברכה במסווה, כי למחרת נודע לנו שהיתה בלילה שריפה בכפר ואף שהיא לא התפשטה, שאר הישראלים "זכו" לטעום מהפאניקה ההמונית. אנחנו לא שמענו כלום, במפלטנו הנידח.

מד"ס בוקר

יום 6 - 20.9.2012

צ'אמה (Chame - 2710m) - פיסאנג (Pisang - 3250m).
הדרך המשיכה לעלות. עברנו עוד ועוד גשרים, היער הפך להיות יער מחטים, אירופאי למראה. היום הזה היה מאוד נעים ובדרך מישורית יחסית. בגלל הדרך הרחבה ומישורית מידי פעם עבר אותנו אופנוע. התהיה הראשונה שלנו היתה "איך הגיעו אופנועים לגובה הזה?". קשה לתאר איזה מאמץ בטח נדרש לסחוב אופנוע  את כל הדרך למעלה.

יום 7 - 21.9.2012

פיסאנג (Pisang - 3250m) - מאנאנג (Manang - 3540m)
היום הזה היה פשוט נפלא. הליכה קלה  ב"מישור" יחסי (בחרנו בדרך הקלה יותר, דרך פיסאנג התחתונה), למעט  קטע קצר של טיפוס בהתחלה. כל הדרך הלכנו באחו אביבי פורח, חיות רועות מסביבינו, שיירות סוסים וחמורים עברו בסח והפסגות המושלגות שטופות השמש נראו במיטבן.
את ארוחת הצהרים אכלנו במסעדה-מאפיה "Pie in the Sky"  בסגנון רגאי ג'מייקני. נתי כרגיל בדק את רול הקינמון המקומי, שזכה לציון גבוה לאור המחסור בימים האחרונים.
בדרך עברנו עוד נקודת ציון חשובה - שדה תעופה - חרום ב"הומדה" שלא הזדקקנו לו וגם לא ממש עבד.

יום 8 - 22.9.2012

יום התאקלמות במנאנג - כל החלק הראשון של הטרק היה מין שאיפה להגיע למנאנג.
מנאנג, עיר הבירה של מחוז "מנאנג", נמצאת בגובה 3500 מטר. זהו גובה בו מתחילים להרגיש בחוסר החמצן, ואי התרגלות למצב  האוויר הדל מסוכנת מאוד. בגלל זה, נשארים במנאנג ליום הסתגלות ומנוחה. מנאנג היא עיר יחסית גדולה שיש בה מרפאה עם רופאים מערביים (שעדיין לא הגיעו כי העונה עוד לא ממש התחילה) והציפיות מהעיר היו גדולות. כולם חיכו לאינטרנט במנאנג, יאקבורגר במנאנג, סרט במנאנג וכל שאר מנעמי החיים, אך המציאות טפחה על פנינו: זו עיירה די עצובה ולא מסבירת פנים, עם תושבים שלא הכי אוהבים תיירים (לא רוצה להקצין ולהגיד שהם לא אוהבים ישראלים, אני רוצה לאמין שזה לא אישי- גם רוסים שהיו איתנו הרגישו אותו הדבר).  כאילו המגעילות של העיר לא הייתה מספיק, בדיוק בימים שהיינו שם הייתה הפסקת חשמל כללית שהשאירה אותנו בחושך באווירה רומנטית . למזלינו, הצלחנו בעזרת הפורטר למצוא מלון יחסית סימפטי עם הרבה אנשים שכבר הכרנו בדרך. איתם, אפילו בחושך היה נעים.
ביום המנוחה הינו אמורים לעלות למעלה לתצפית צדדית על העיר. אבל אני נתקפתי בכאבי ברכיים ותשישות קיומית, לכן החלטתי לוותר על התענוג ולשחרר את נתי לעלות לבד. סוף סוף הוא יכל ללכת בקצב המכבד את בעליו. תוך שעה וחצי (מהר מאוד) הוא כבר היה בחזרה במלון. אם הייתי ממשיכה איתו זה היה לוקח מינימום  4 שעות. לפעמים צריכים לתת לגברים את החופש שלהם :-).

מנאנג היא הבירה הקולינרית של המחוז, יש בה כל מה שרק תרצו. מאוכל איטלקי עם גבינות יאק ועד עוגות תפוחים מקורמלות. עקב געגועינו לבשר שלא טעמנו כבר יותר משבוע, כולם הזמינו יאק בורגר שלא היה מבייש המבורגריה איכותית. טוב אולי לא כזאת איכותית אבל באותו רגע זה היה נפלא.

יאקבורגר - מזמן לא אכלנו בשר אמיתי

מעבירים לילה לאור נרות

אפילו מטען סולרי מתנהג כאילו הוא נטען מנר :) 

יום 9 - 23.9.2012

מאנאנג (Manang - 3540m) - יאק חארקה (Yak Kharka - 4050m)
ביציאה ממנאנג עוברים עיר רפאים - מנאנג הישנה. לאחר כמה קטעי טיפוס לא קלים, ראינו בדרך שלט של מסעדה ועליו סמל של מאפינס, ומלא אנשים שותים תה ואוכלים. מי שהגישה לכולם את האוכל הייתה אישה בלונדינית ואירופאית למראה, המנהלת ביד רמה את המקום. מתברר שמדובר באישה צרפתיה, שטיילה לפני הרבה שנים, התאהבה במקום והחליטה להישאר. עכשיו היא חיה חצי שנה בצרפת וחצי שנה בבית נפאלי, מכינה מאפין לימון ושוקולד לתיירים. היא גם סיפרה לנו שבמקום יש צמחי אובלפיחה (ממש כמו ברוסיה) שהם קוטפים אחד אחד. מהאובליפיכה עושים תרכיז ומוכרים לחברות קוסמטיקה. כל הידיים שלה היו פצועות מהקטיף- אין ספק, זה החלום הנפאלי בהתגלמותו.

עיר הרפאים

יאק חארקה כפר קטן אבל מאוד סימפטי, בו יצא לנו לישון בבונגלוס קטנים וורודים. את רוב זמן המנוחה העברנו בחדר האוכל המשותף המחומם. אחרי אין ספור בקשות להדליק את התנור, שכללו עצרת מחאה, בעלת הבית  נכנעה והתנור הודלק- בגללי בהמות... לטענתם התקופה לא קרה מספיק להצדיק תנור. כולם התנקזו לתוך אולם המסעדה והעברנו זמן במשחקי חברה: קלפים (למדתי משחק בוכרי מעניין) ושחמט - כמובן שאבא ניצח שם כמעט את כולם, למעט תקלה מצערת יחידה. כל הפורטרים היו מרותקים לטלויזיה שהראתה איזה סרט נפאלי קלאסי ישן. באופן כללי לנפאלים יש אהבה לטלויזיה, למרות שהפערים בין מה שהם רואים על המרקע והחיים בהם הם חיים לפעמים לא ניתנים לגישור.  כנראה כי זה חלון למציאות מקבילה עבורם.

יום 10 - 24.9.2012

יאק חארקה (Yak Kharka - 4050m) - ת'ורונג פדי (Thorung Phedi - 4450m)
ת'ורונג פדי - זהו לא כפר זה  2 אכסניות שמאויישות רק בזמן עונת הטרקים . בגובה הזה אנשים כבר לא נמצאים באופן קבוע. זו היא נקודה אחרונה שלנו לפני מעבר הפס. גם כאן כולם הצתופפו בחדר אוכל המחומם וניהלו שיחות על מה מצפה לנו למחרת, לגבי כדורי גבהים, התמודדות עם הקור והקושי. אני הרגשתי שפחד בלתי נשלט מתעורר בליבי. האם לא הקשתי מדי על הורי ? האם אני מסוגלת לעשות את זה בעצמי? למזלי לא היה הרבה זמן לחשוב, כבר בשעה 8 היינו במיטה לבושים בכל השכבות הנחוצות לטיפוס של מחר.

יום 11- 25.9.20120

ת'ורונג פדי (Thorung Phedi - 4450m) - ת'ורונג לה (Thorong La - 5416m) - מוקטינת' (Muktinath - 3800m).
זהו יום השיא של כל הטרק, ליום הזה שאפנו וממנו פחדנו - 900 מטר עליה ו - 1600 מטר ירידה . אולי זה נשמע לא כזה ארוך אבל אני לא מדברת במרחקים . בגובה הזה כאשר האויר דליל הכוחות נגמרים ממש מהר. היום התחיל מאוד מוקדם, כבר בשעה 3 וחצי בלילה כל ארבעתנו הינו מוכנים לארוחה קטנה וסימבולית ובשעה 3:45 התחלנו את הטיפוס, כל זה כדי להספיק להגיע לנקודת שיא לפני הרוחות שמתחילות להשתולל שם לקראת שעה 11. מזל שהיה עוד חושך כי לראות את העליה האין סופית הזאת יכול להיות מייאש בטירוף.

השעה 3:20 אנחנו מוכנים. לבושים עוד מאתמול.

הדרך התפתלה למעלה כמו נחש. אחרי 200 מטר עליה תלולה מאוד, לקראת הזריחה הגענו למחנה הגבוה, זה הוא המחנה האחרון בו יש עוד אפשרות לישון.במקור חשבנו שאם יהיה לנו קשה מאוד נוכל לבלות בו לילה. אבל החלטנו שאנחנו ממשיכים עם כולם ולא מבזבזים עוד יום. אמי היקרה שעד עכשיו היתה כאחת מגיבורות-העל החליטה שכדי לא לעכב את כולנו עדיף שלא תלך. היא עלתה על הסוס ודהרה איתו קדימה לקראת הפסגה, ואנחנו המשכנו בעליה האין סופית עם חברינו. קצב העליה שלנו (בעיקר בגללי) שאף לקצב הצב המצוי, אך החבורה הישראלית שנוצרה סביבנו דחפה, פירגנה, ונתנה כוחות להמשיך. על אף כל התמיכה, באותו זמן היינו יותר כמו עדר צבים בתחרות ריצה, אבל המשכנו לעלות בהתבכינויות קטנות. העצירות שלנו נהיו יותר צפופות- כל 5 מטר הינו (הייתי) צריכים לעצור לנשימה. בכל עליה חשבנו שזאת תהיה עליה האחרונה והגענו לפסגה- אך הפאס התאפיין בפסגות מדומות מרובות.

כל עצירה לראות את הנוף סיבה מצויינת להפסקת נשימות.

בשעה 10 בבוקר הצטרפנו לאמא שכבר קפאה לנו שעתיים בפסגה לצילום המסורתי הקבוצתי שמסמל את כיבוש אראונד אנפורנה. צילום שרק בשבילו היה שווה כל הסבל הזה. זו תמונה עם שלט  בו כתוב שאנחנו היינו בגובה 5426 מעל פני הים וערימת דגלי תפילה צבעוניים. העיקר שכולנו בראים ושלמים ואפילו מצליחים לחייך בלי להתנשף. ב -5 דקות נתי הצליח לאכול את הלקח (עוגת דבש) של אמא שלו שהוא סחב על גבו כל הדרך רק בשביל הרגע המיוחל הזה. 

רגע השיא "עשינו את זה! "

אם חשבנו שהחלק הקשה כבר מאחורינו הבנו שירידה יכולה להיות לא פחות קשה מעליה. אני מדברת על ירידה רציפה של 1600 מטר, מאוד תלולה. כל צעד היתה לי הרגשה שאני הולכת להתדרדר עוד רגע. ככה, בצעדי גמדים, המשכנו ללכת למטה. זה היה נראה אין סופי, והברכיים התחילו להזכיר את נכוחותן, מזל שהיו לי מקלות. אחרי 7 שעות ירידה סוף סוף הגענו לכפר "פדי"  בו עשינו הפסקת צהריים\ והמשכנו עוד שעה וחצי משם למוקטינט. 

יום 13/12 - 26.9.2012

מוקטינת' (Muktinath) - טאטופני (Tatopani)  - בני (Beni) - אוטובוס

בגדול כאן נגמר הטרק הרגלי שלנו ומתחילה הרפתקה אוטובוסית מפחידה ומטלטלת. הדרך ברובה עוברת על שפת תהום - מצד אחד צוק שמתחתיו נהר גועש מצד השני גושי סלע. הדרך היתה כל כך מפחידה שעדיף שלא היתי רואה אותה. מזל שהיו לי כדורים נגד בחילה שהרדימו אותי לפרקים. בדיעבד אני חושבת שעדיף היה אם היינו ממשיכים ללכת עוד קצת ברגל. אך באותו זמן היינו גמורים לגמרי ורק רצינו להגיע כמה שיותר מהר למנוחה בפוקרה.  

בסופו של דבר הגענו לפוקרה ובזה הסתיים הטרק. נקודה.

ואו זה היה קשה.. לכתוב את כל הסיפור ואפילו לא סיפרתי שליש ממה שהיה. לא כתבתי על הפורטרים שלנו, לא כתבתי אוכל, לא סיפרתי על אנשים נחמדים שפגשנו בדרך. לא כתבתי על כל כך הרבה דברים... פתאום כל מה שכתבתי נראה משעמם ומבולבל. אבל זה מה שהצלחתי הפעם.

אם לאמר את האמת, אני לא הכי מרוצה מהתמונות שצילמתי ויותר מכך מהתמונות שלא צילמתי כי הייתי מאוד עייפה (במצב אפיסת כוחות התכונה הצילומית שלי מתנתקת). יש עוד כל כך הרבה תמונות שהייתי רוצה להראות לכם - צילמנו בסביבות 5000 תמונות. (בכל זאת 4 אנשים עם 4 מצלמות ברמות שונות). אני מזמינה אתכם לאלבום התמונות המלא (כרגע רק חלק 1) .
בקרוב אני אעלה עוד פוסט עם תמונות נוספות משאר הטיול.
מקווה שלא שעממתי אותכם יותר מדי. אבל אם אתם כאן  כנראה שאתם אוהבים אותי. זה הזמן לסיים להפעם.

אסכם: קחו חופשה וצאו לטייל! אני ממליצה בחום לכל אחד לעבור חוויה כזאת או דומה שמאפשרת לנו להבין שהכוחות שלנו הרבה יותר גדולים ממה שנראה.

בהזדמנות זאת אני רוצה גם להודות להורים האהובים  שלי שבאמת התברר שהם גיבורים: אמא, שלמרות פחד גבהים דילגה על הגשרים הכי מפחידים. אבא הפנתר, שהלך בקצב שהרבה צעירים היו רוצים ואפילו שם היה גנטלמן ועזר לכל הבנות בדרך.
ולחבר היקר שלי, שלמרות הקצב האיטי והמיגע שלי לא עזב אותי לרגע ותמיד תמך בי.. אפילו כאן בכתיבת הפוסט הזה. אם הוא לא היה בודק את הטעויות הכתיב שלי, לא הייתם מבינים כלום.

אשמח מאוד אם תגיבו לי. זה מאוד חשוב לי ...