נפאל על קצה המזלג - חלק 1

 בנפאל, אנשים מברכים זה את זה ב - Khana Khanu Bhayo (האם כבר אכלת?). מהברכה הזו ניתן מיד להבין כל מה שצריך על האיכות הקולינרית של המטבח הנפאלי. היא לא קיימת. האוכל בנפאל התפתח כדי למלא בטנים במה שיש, תוך ניצול של חומרי הגלם הקיימים. כמובן, מאות אלפי התיירים שמבקרים מדי שנה בנפאל הביאו להתפתחות מדהימה של שוק המסעדנות המקומי, אבל עדיין, זו לא תיאלנד.

לכן, אם אתם מחפשים מסע קולינרי מעודן- זה לא המקום לטייל. למרות זאת, בנפאל יש מלא אוכל, פשוט, מעניין וזול.

 ארוחת הבוקר הקונטיננטלית שלנו- עוד מהמאה ה-18, כשהבריטים החלו לגייס לוחמי גורקה בנפאל, ההשפעה האירופאית התחילה לחדור. הבריטים אמנם לעולם לא כבשו את נפאל, אבל עדרי התיירים השלימו את המלאכה והיום בכל גאסטהאוס שכוח ידעו להציע לתייר החולף ביצה בכל סגנון, תפוחי אדמה מטוגנים, לחם קלוי (או צ'פאטי\לחם טיבטי) ואפילו דייסת קווקר. בעיר "הגדולה" (קטמנדו ופוקרה) מגוון האפשרויות המסחרר כולל אפילו עוגות ומאפי בוקר, שעל איכותם הבינונית מפצה המראה המושך. אם מתחשק לכם  תוכלו למצוא אפילו ארוחת בוקר ישאלית עם שקשוקה וסלט ירוק.

בזמן הטרק ארוחות בוקר שלנו הצטמצמו מעט, כי ללכת שעות רבות על בטן מלאה זה לא פשוט. כך שלרוב, התחלנו בדייסת קווקר עם תפוחים/ בננות והיו כאלו שהתפנקו בפנקייק (שבדרך כלל בא בתור לביבה ענקית אחת גדולה בקוטר הצלחת)

כשבאים לדבר על אוכל נפאלי, בעצם מדברים על דאל-באט-טארקארי. זו המנה שרוב הנפאלים אוכלים פעמיים ביום, כל יום, כל השנה, למעט בחגיגות מיוחדות. הדאל באט הוא ביסודו אורז לבן לא דביק, המוגש על מגש מתכת (טאלי). לצד האורז מגיע מרק עדשים דליל עם כמה עדשים בתחתיתו (כך היה ברוב המקרים, זה לא נזיד עדשים עשיר כנהוג במקומותינו), וירקות כלשהם בקארי כלשהו. פשוט, משביע, והחשוב ביותר מבחינת נפאלים- זוהי מנת "אכול ככל יכולתך". אפשר לבקש עוד מהכל ומיד תקבל, ולפעמים אפילו בעל המסעדה בא ומציע תוספות גם אם לא תבקש. לסבל שסוחב על הגב עשרים קילו כל היום (או כל איכר מצוי), מנה כזו היא ממש דלק סילוני, שנותן כוח לעבודה הקשה. נפאלים אוכלים את המנה בידיים, לנו זה נראה מוזר אך בנפאל זאת הנורמה. עבורנו, אחרי כמה התנסויות, המנה הפסיקה להיות אטרקטיבית, במיוחד לאור מחירה היקר (לתייר) ביחס לדברים אחרים, וטעמה המונוטוני. דאל באט- לטעמנו, דל מעט. בערים ועצירות לצד הדרך ראינו  גרסאות משוכללות יותר למנת הטאלי הזו, שכללו רכיב של בשר בקארי או יוגורט, ואפילו דגיגונים מיובשים. לא היינו הרפתקנים מספיק לנסות.

אחח, מומו מומו מומו.
 בתור רוסים טובים, מיד זיהינו את המוומו בתור גרסה על הפילמני הרוסי, שהם ווריאציה על הוון-טון הסיני. כמו שאהרוני וגידי גוב הראו, ישנו רצף של מנות שהן ווריאציה על כיסוני בצק ממולאים שמשתרע מסין ועד איטליה על דרך המשי, והמומו תופס את מקומו שם בכבוד. בגדול, המומו הוא כיסון בצק ממולא בבשר עוף, ירקות או גבינה ומאודה מעל סיר מים רותחים. המילוי היה לרוב מתובל מאוד וחריף, והלם להפליא את החך שלנו, במיוחד לאור האוכל התפל בהרבה מקומות  לאורך הטרק. בנוסף, המומו מוגש עם קערת קארי לטבילה,שטעמיו וצבעיו שונים ממקום למקום, ממש כמו תיבול המילוי של המומו. ישנה גם ווריאציה מטוגנת של מומו, בה אחרי האידוי הוא מטוגן בשמן עמוק- טעים ופריך, גם אם מרגישים פחות חזק את טעם המילוי.
אם מתחשק לכם לעשות כזה בבית מצאנו לכם מתכון.

אחד המאכלים הכי נאכלים במשך הטרק שלנו היה מרק. בדרך כלל זהו מרק אינסנטס- קוביית איטריות מוכנה שמבשלים אותה עם הירקות שיש באותו מקום. זה יכול להיות איטריות בטעם מרק עוף, אפשר לשדרג למרק עם בצל, ירקות ואפשר להתפרע על שילובים. בדרך כלל ביקשנו כל שילוב עם שום, כי לפי כל האמונות הטפלות (ואולי יש ביסוס מחקרי) אומרים ששום מונע מחלת גבהים. חוץ מזה, הוא באמת מונע קצת הצטננות. מרק תמיד טוב כארוחת בינים שאחריה לא קשה ללכת  ,זה קליל טעים ונעים, במיוחד שקר וגשום.

עשינו אתכם רעבים?
יש עוד כמה מנות ומאכלים שהיתי רוצה לספר עליהם, אבל נראה לי הפעם אשמור את זה לפוסט נוסף.

אם עדיין לא קראתם את כל הרפתקאותינו בטרק אראונד אנפורנה אתם מוזמנים - כאן.

שיהיה לכם שבוע טעים!
נתי ואינה