הזיכרון שלי תמיד היה לוקה בחסר .. לפעמים נראה לי שהשליש הראשון של החיים שלי נעלם בערפילי העבר. לא יודעת אם זאת הדחקה או סתם דפק מוחי, אבל הדבר היחיד שמקשר אותי לעבר שלי הם התצלומים הישנים. אולי זה בגלל הדיסלקציה שלי, הזכרון שלי כולו ויזואלי- רצף של תמונות מהאלבום המשפחתי שסביבן אני מעגנת את סיפור חיי. למזלי, הצילום הוא תחביב משפחתי אצלנו, מאז ומעולם.
בילדותי מי שצילם היה הדוד, צלם מקצועי שאהב מאוד לתעד את המשפחה שלי. כבר שנים הוא חושב על הוצאת "אלבום יהודי" המבוסס על צילומי המשפחה שלי. אולי יום אחד זה עוד יקרה, לטענתו בפנסיה. למזלי, חוץ ממנו גם אמי ודודתי אהבו (ואוהבות עדיין) לצלם.
לכן יש בביתנו לא מעט צילומים במדיות שונות ישנות ומשונות : נגטיבים ושקופיות, הדפסים, תצלומים וסרטים שצולמו במצלמת 8מ"מ - ארגזים של זכרונות שנשכחו. אחד הפחדים הכי גדולים שלי הוא שיקרה משהו לאוצר הזה, ואז אאבד חתיכה ממי שאני.
כדי למנוע את זה, אחרי אין ספור תיכנונים ובחירות, סוף סוף רכשתי סורק . אני יודעת שזה סוג של פרוייקט לפנסיה שדורש המון עבודה וזמן, אבל כרגע זה מבזבז את רוב זמני הפנוי (שגם ככה דל). כל הפרוייקטים נעצרו והבלוג כרגיל נזנח. אני עסוקה בהצלת הזיכרונות שלי. אני יודעת שאני נוסטלגית להחליא, אבל מרגיש לי נכון לעשות את זה.
הזמן עושה את שלו והרבה מהתמונות נמצאות במצב די מזויע שדורש הרבה טיפולי צבע ותיקוני אבק ושריטות, מה שלוקח לא מעט זמן. זה שווה את זה, מרתק אותי לראות את התמונות הקסומות האלו. לפעמים נראה לי לא הגיוני שאלו הם חיי (לפחות עכשיו אני יודעת למי בתי דומה).
בפנטזיות שלי אני מצליחה לסרוק ולמיין את כל הארכיון המשפחתי ואז לשחזר את אלבומי התמונות שהיו פעם (הכבדים, עם ריח משונה ופלסטיק דביק).. אבל מכאן הדרך עוד ארוכה מאוד.
האם הגיוני שזאת אני ? קשה להבין שהייתי פעם בגילה של ריקי.
זו היא התחלה של פרוייקט חדש וארוך, עוד תראו ממו כאן בבלוג הרבה, אני מקווה.
...
אינה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה