יום שלישי, אוגוסט 27, 2013

מסע אל אמא רוסיה...(בתמונות)

לא מזמן חזרתי מטיול ברוסיה, שהותיר בי רשמים מעורבים. מצד אחד, זה היה כמו כל טיול רגיל באירופיה, עם המון חוויות והתנסויות חדשות . מצד שני, הכל כל כך מובן וברור, השפה וההיסטוריה מוכרות , והרגשתי שהכל הוא חלק מילדותי, הד.נ.א התרבותי שלי. כרגיל, לא ארבה במילים, רק אשתף אתכם בתמונות ורשמים. 

מי שכן מעוניין לקרוא קצת על חלק מהטיול שלי מוזמן לקרוא את הכתבה שכתבתי עבור אתר של שיחור - 
הטיול שלנו החל בסנט פטרבורג, העיר שניה בגודלה ברוסיה והבירה ההיסטורית של המדינה בתקופה הצארית. העיר נחשבת כאחד היפות בעולם, "ונציה של המזרח" , והיא כולה נבנתה (ע"י הצאר פטר הגדול) על שפך נהר ושלל תעלות חוצות אותה. זו הבירה התרבותית של רוסיה, ותושביה תמיד נחשבו יותר אינטלקטואלים ויהירים.

סביב העיר סנט פטרבורג גופא ישנן מספר אחוזות אצילים מהתקופה הצארית, ששרדו את ההזנחה בתקופה הסובייטית ועכשיו שופצו והפכו למוזיאונים. אנחנו ביקרנו רק באחד - "צארסקויה סילה" ("כפר הצאר"), שבעיירה פושקין (בה למד המשורר הלאומי הרוסי המפורסם). בכפר שלל  פארקים וארמונות של הצארינות אליזבטה ויקטרינה והצאר אלכסנדר. פאר של המאה ה 18 ומרחבים, האצולה של רוסיה כל כך רצתה ליצור עותק של וורסאי.
אמנם הכל משופץ  ונקי,  אך לעתים היתה לי הרגשה שאולי זה משופץ מדי, משוחזר מדי- הייתי רוצה לראות גם את ההיסטוריה של המקומות, את הפגיעות שספגו הארמונות האלו בשנות המלחמה ואחריהן. יש הרגשה שכל ההיסטוריה נמחקה ורוסיה מנסה ליצור לעצמה עבר חדש שמדלג בקלילות על התקופה הסובייטית. זוהי מחיקה של כל זכר לתקופה, בדיוק כמו שהסובייטים מחקו את זכרה של רוסיה הצארית.
הנוקשות הרוסית ניכרת בשלטי "לא לדרוך על הדשא" תחת כל עץ רענן. איך אפשר שלא לדרוך על מרחבי הדשא העצומים והמדהימים האלו. 

מתאים לי לחיות בארמון מוזהב? 

אחד הדברים הכי כייפים בכל טיול זה אוכל -  מפעם בי הרצון לטעום כמה שיותר (לצערי). בשיטוטינו באינטרנט טרום טיסה מצאתי כמה מקומות לאכול בהם שהיו אמורים להיות זולים וטעימים, לפי המלצות מקומיים. אחד המקומות היה מסעדה שהתמחתה בפלמני - כיסונים רוסיים עם בשר. המסעדה היא מוסד פטרבורגי מוכר, ומכינה את כל סוגי כיסונים מכל העולם: פלמני, ורניקי - כיסונים אוקראיניים מבושלים עם דובדבנים או גבינה,  מאנטי - כיסונים מטוגנים אוזבקיים , חינקלי גרוזיניים (בתמונה) , רביולי איטלקי, גיוזה ודים סאם סיניים וכו...
אנחנו בחרנו כיסונים מהגוש הסובייטי לשעבר, בכל זאת- ברוסיה התנהג כמו אוזבקי!

עוד מעדן שגילינו הוא פשקי בעגה הפטרבורגית או פונצ'יקי במוסקוואית . אלו הן סופגניות חמות מפודרות באבקת סוכר. אפשר להשוות אותן לסופגניות ישארליות אבל הן בצורת טבעת, עם בצק הרבה יותר אווירי וקליל. אם מתחילים לאכול אותן, קשה לעצור. הם גם עולות בדרך כלל גרושים, ומוגשות עם קפה או תה מבושלים בדוד נירוסטה ענק. המקום בו אכלנו בפעם הראשונה מתגאה במתכון ישן משנת 1958, וגם העיצוב של המקום לא השתנה בהרבה מאותם ימים. נוסטלגיה מתוקה ביום קריר וגשום.


מנהגים אירופאיים מחלחלים לרוסיה במהירות, כמו למשל המסורת החדשה הזו-  ביום חתונה סוגרים מנעול על גשר. יש בזה משהו סימבולי. אחוזי הגירושין ברוסיה גבוהים מאוד, מעניין מה הם עושים אז...

 המוזיאון הזאולוגי בקונץ'-קאמרה, אחד האוספים המרשימים ביותר של פוחלצים מכל הסדרות של בעלי החיים. יש להם אפילו ממותה מפוחלצת, לא סתם שלד. רוב האוסף מהמאה ה-19 ואפילו לפני, מרשים.




קזןן, בירת טטרסטאן, היא עיר עשירה יחסית שבה קיימת סמביוזה בין טאטרים (מוסלמים) ורוסים (נוצריים). לכן, במקום בו בונים כנסייה חייב להיבנות גם מסגד. בכלל, ברוסיה יש עכשיו חזרה למקורות ולקיצוניות הדתית. בארץ מי שמכיר את קזן הם אוהדי הכדורסל, בשל הקבוצה המפורסמת של העיר.

 קזן היא עיר מולדתי - כך שהטיול היה גם ביקור נוסטלגי ומשפחתי עבורי, כולל ביקור של סבתא וחתונה משפחתיות.
בית סבתי הוא סניף של ה"מוזיאון למשפחת טסיס"

דאצ'ה- בית הקיץ בכפר, בו היינו מבלים קיץ שלם עם סבא וסבתא. איכשהו כל הזכרונות הטובים שנותרו לי מרוסיה (ולא נותרו לי הרבה זכרונות מרוסיה- חרא זכרון) קשורים לדא'צה בקלוצ'ישי ("מעיינות" בתרגום חופשי), זה מעורר בי תחושות של תום הילדות, חופש, זמן איכות עם המשפחה.

קלוצ'ישי הוא כפר על נהר הוולגה שהיה פעם אחוזה של אציל  מסתורי , ששמו נעלם בערפילי הזמן. השמועות אומרות שהיה ברון צרפתי ואהב לרכב בשדרת העצים המסודרת (אז) הזו, במסעות הציד שלו בפארק. מאז דברים רבים השתנו- התפוחים כבר לא מתוקים, השדרה לא מטופחת והכנסיה נחרבה, אך עדיין אפשר לחוש את הקס השורה במקום.



כמו שכבר כתבתי, יש התעוררות דתית חזקה ברוסיה, וכל כנסיה חרבה - זמנה להשתפץ! גם הכנסיה החרבה של קלוצ'ישי הפכה מחורבה בה הסתובבו סוסים לכנסיה פעילה. המהפך הזה קרה ממש לא מזמן, היא קודשה רק חודשיים לפני שהגענו למקום.



ולסיום : מוסקווה. המטרופולין הענק של רוסיה, הכל סובב סביבה.



פארק "מרכז הירידים הכלל רוסי"  - מזרקת ידידות העמים. כל פסל מסמל מדינה חברה בברית המועצות. הרבה מהזמן שלנו במוסקווה בילינו בשיטוטים בפארקים כי מזג האוויר היה מעולה. תיאור מפורט של הפארקים שהיינו בהם והמחשבות שלנו בעניין העלתי באתר של שיחור  - מגזין ביקור במוסקבה: שלושה פארקים, שלושה דורות.


מוסקווה היא עיר שלא ישנה כמו ניו יורק...

היה כיף ומוזר לחזור לנופי ילדותי. יש מקומות שהשתנו מאוד, ויש שלא השתנו כלל- אולי בעצם זה אני זו השתשנתי מאז.
מי שהגיע עד כאן מוזמן לצפות בתמונות נוספות באלבום הפייסבוק שלי

אשמח לשמוע האם הייתן רוצות לבקר ברוסיה?

ביי ביי
אינה